חלוקה רכוש לא הוגנת 

עניינו של פסק הדין: 

​

עניינו של פסק הדין, תביעה שהגיש בן כנגד אמו ואחותו (הנתבעות 2 ו-1 בהתאמה) לביטול העברה של מחצית זכויות בדירת מגורים, אותן ירשה האם בצוואת האב המנוח, ללא תמורה, לידי בתה (הנתבעת 1).

 

לטענת הבן, האם לא היתה כשירה לבצע את העברת הזכויות ללא תמורה לידי הבת הואיל וזמן קצר לפני העברתן מונה לאם אפוטרופוס וכן משום השפעה בלתי הוגנת של הבת על האם; כן לטענת הבן, יש להורות על ביטול עסקת העברה ללא תמורה לבת נוכח צוואת האב המנוח ובהיותה נוגדת את סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965.

 

מתוך פסק הדין:

 

"ועתה - לתביעה דנן: ביום 15.9.14 הגיש התובע תביעה זו. על פי האמור בכתב התביעה, ביום 25.8.13, זמן קצר לפני הגשת הבקשה (השנייה) למינוי אפוטרופוס לאם, חתמה האם על מסמכים לצורך העברת זכויותיה בדירה ללא תמורה על שמה של הבת: ייפוי כח בלתי חוזר, בקשה לרישום מקרקעין, תצהיר העברה ללא תמורה ושטרי מכר. מסמכים אלו נחתמו בפני עו"ד בן דרור, אשר ייצג את הבת בתחילת ההליכים המשפטיים דנן. עוד עלה כי במסמכים אלו נרשם כי העברת הזכויות לידי הבת תואמת את הוראות צוואת האם מיום 4.2.10.

​

ביום 3.5.15 הגישה הבת כתב הגנה. במסגרת כתב ההגנה הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה שלושה ימים לפני החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה, ביום 22.8.13, ע"י ד"ר א. גורביץ', בה נכתב כי האם מסוגלת להעריך את רכושה ולהבין את ההשלכות של העברת הזכויות על הנכס ולכן ניתן היתר לאם לחתום על מסמך משפטי הקשור להעברת הזכויות על דירתה.

 

יצוין, כי לאחר הגשת התביעה נעשו מגעים ממושכים בין הצדדים והאפוטרופא לרכוש של האם וכן בין הצדדים עצמם בניסיון להגיע להסכמות אשר תייתרנה את בירור התובענה מתוך מטרה למצוא פתרון לסיפוק מלוא צרכי האם לאחר שהעבירה את דירתה לידי הבת, אולם בסופו של יום הדבר לא צלח והתובע עמד על בירור התביעה לגופה.

 

יצוין, כי ביום 25.3.15 הוגשה הודעה על הסכמה בין האפוטרופא לרכוש של האם לבין הבת לפיה הבת לא תעשה כל דיספוזיציה בדירה עד אחרית ימיה ושנותיה של האם וכי במצב בו יוותרו בחשבונות האם סך 200,000 ₪ אזי האפוטרופא לרכוש תוכל לעשות כל שימוש נדרש בדירה, לרבות מכירתה ו/או השכרתה לצד ג' ו/או כל פעולה אחרת שתהא נכונה בנסיבות העניין.

 

בהתאם להחלטת כב' הרשמת (דאז) רוסמן-גליס מיום 23.7.15, הגיש התובע ביום 4.11.15 כתב תביעה מתוקן אשר התייחס למחצית הזכויות בדירה בלבד (שהועברו לאם מכוח צוואת האב) ומכוח מעמדו כ"יורש אחר יורש" בצוואת האב, ואילו ביום 24.12.15 הוגש כתב הגנה מתוקן.

 

בימים 18.10.17 ו- 4.1.18 התקיימו דיוני הוכחות במהלכם נחקרו הצדדים.

 

לאחר הגשת סיכומי הצדדים לרבות סיכומי האפוטרופא לרכוש וסיכומי תשובה, ניתן כעת פסק הדין.

​

היבטים משפטיים

 

העסקינן בתביעה לביטול העברת מחצית זכויות בדירה (50%) אותן ירשה האם בצוואת האב המנוח ואשר הועברו לידי הבת, במתנה. יצוין, כי המחצית השנייה של הזכויות שייכות לאם וכאמור בהתאם להחלטת כב' הרשמת (דאז) מיום 23.7.15, נדרש התובע למחוק את העתירות המתייחסות לזכויות אלו מכתב תביעתו.

 

כידוע, על הסכם מתנה חלות שתי מערכות דינים: הדינים המיוחדים הקבועים בחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 ובנוסף הדין הכללי על חוזים בנושאים שלא הוסדרו על ידי חוק המתנה, כגון "אופן קשירת חוזה, בטלותו והזכות לבטלו" (ע"א 173/72 גנאיים ואח' נ' גנאיים פ"ד כז (1) 414, 420 וכן מ' א' ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח – 1968, מהדורה שנייה, עמ' 30).

 

במקרה דנן, חתמה האם על מסמכי העברת זכויותיה בדירה ללא תמורה לבת ורישום הזכויות על שם הבת הושלם. מאותו רגע הפכה המתנה, למתנה מוגמרת ובלתי חוזרת (ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל (פורסם במאגרים, 15.11.11). עם-זאת, המתנה ככל חוזה המשתכלל על ידי הצעה וקיבול היא עסקה דו צדדית ואינה פעולה משפטית חד צדדית (ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד 68 (4) 57, 61; ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד (2) 154, 158). גם בהסכם מתנה כבכל חוזה האחר היסוד להשתכללותו הוא גמירות דעתם של המתקשרים בו והמבחן להתקיימותה של זו הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר. על כן, ולנוכח טענות התובע, יש לבחון האם הנסיבות והראיות בענייננו המצביעות על גמירות דעתה של האם להתקשר בהסכם המתנה והאם התקיימו פגמים ברצון המצדיקים ביטולו חרף היות המתנה מוגמרת.

בענייננו, יש להכריע במספר עניינים, מקדמיים ומהותיים, ואלו הם:

 

שאלת מעמדו של התובע להגשת התביעה דנן.

 

סוגיית בטלות העברת מחצית הזכויות לידי הבת במתנה מחמת פגמים ברצון, קרי העדר כשירותה של האם לבצע עסקת מתנה ו/או השפעה בלתי הוגנת של הבת על האם;

סוגיית בטלות העברת מחצית הזכויות לידי הבת במתנה מחמת היותה נוגדת את סעיף 42 לחוק הירושה. 

נפנה לדון בעניינים אלו, אחד לאחד.

סוגיית מעמדו של התובע להגשת התובענה דנן:

כאמור, לטענת הבת, אין לתובע זכות עמידה לקבלת הסעד המבוקש שעה שהאם (היא "היורשת הראשונה") הינה בחיים. כבר עתה, ייאמר כי דין טענה זו להידחות, ואפרט.

 

סעיף 42 (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כדלקמן:

 

הלכה פסוקה היא, כי על פי סעיף 42 (ב) לחוק הירושה, היורש הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כ'בתוך שלו'. היורש הראשון רשאי לכלות את נכסי העיזבון – כולם או חלקם – ואם עושה כן הרי שמבחינה משפטית פועל הוא כדין. על כן, זולת האיסור הקבוע בסעיף כי היורש הראשון מנוע מלצוות לאחר את הרכוש שזכה בו בצוואה, רשאי הוא לעשות ברכושו כל פעולה אחרת, לרבות העברתו לאחר בחייו (ר', למשל: ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל (1) 749; ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו (4) 330, ואח'). כל זאת, בכפוף להרהורים לגבי חובתו של היורש הראשון לעשות כן בתום לב, כפי שיפורט בהמשך.

 

בתמ"ש (ת"א) 12340/05 פ.ל. נ' ש.א. (פורסם במאגרים, ביום 6.6.06) התייחס כב' השופט שוחט (במסגרת הכרעה בבקשה לסילוק על הסף) לשאלה האם לאור הוראת סעיף 42 (ב) לחוק הירושה קמה למשיבה (היא "היורשת השנייה") זכות לקבל סעד לבירור היקף העזבון כלפי המשיבה 1 (היא "היורשת הראשונה") מכוח היותה "יורש אחר יורש" שעה שזו האחרונה בחיים. יפים לענייננו הדברים הבאים:

 

"... את דעתי בסוגייה זו הבעתי זה מכבר בתמ"ש 11180/00 ב.א. נ' ש.י. (לא פורסם) שם נדרשתי (בין השאר) לסוגייה זו ואמרתי את הדברים הבאים:"'יורש אחר יורש' המבקש לשמור על זכויותיו ראוי לו שיגיש תובענה לפסק דין הצהרתי לבירור רכושו בתוקף מעמדו ככזה לעומת נכסי העזבון הרלבנטיים. את זאת ראוי שיעשה עוד בטרם ניתן צו קיום הצוואה של היורש הראשון" (ס' 11 ב' לפסה"ד)...

אוסיף ואומר כי בנסיבות המקרה דנן, לאור טענותיה של המשיבה בכתב תביעתה (ס' 22-23) ובתגובתה לבקשה זו (ס' 4-5), כי המבקשת 1 פועלת למכירת נכסי הדלא-ניידי שנפלו לידיה (מכוח היותה יורשת ראשונה) בהסתר מן התובעת (היא היורשת השנייה) הפרשנות אליה מכוון ב"כ המבקשים כי רק לאחר פטירת המבקשת 1 (תיבדל לחיים ארוכים) תעמוד למשיבה הזכות לדעת מה היה היקף העזבון לא יכולה להיות לה אלא תרופה לעשיית כוונת המנוח פלסתר..

 

אם יש אמת בטענות המשיבה באשר למכירת נכסי המקרקעין (ביניהם ציינה המשיבה מגרשים ודירה) שנפלו לידי המבקשת 1 כיורשת ראשונה בעזבון (דבר שכמובן אין עוררין על זכותה לעשות) מה יועל פס"ד הצהרתי, לאחר 120 שנים של המבקשת 1 לבירור היקף העזבון שהותיר אחריו המנוח עת הלך לעולמו לאחר שהעזבון כבר עבר תחלופה ע"י המבקשת 1? וכיצד תוכל אז התובעת לברר את תחליפיו שעה שהמבקשת 1 לא תהיה עוד בין החיים?

 

בשולי דברים אציין, כי יש המהרהרים אחר הלכה זו ומכוונים להכפפת כוחו של ה'יורש הראשון' לעשות במה שקיבל בעיזבון כבתוך שלו, לחובת תום הלב. ככל שיש בסיס משפטי להרהור זה בודאי ובוודאי שיש ממש בתובענה שבפני".  

 

צוין, כי במהלך השנים ניתנו פסקי דין רבים אשר דנו לגופה של תביעה לביטול העברה ללא תמורה שהגיש היורש השני כנגד היורש הראשון (לעניין זה ר', למשל, ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל (1) 749; ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג (1) 278; תמ"ש (ת"א) 37823/98 מ' ר' נ' מ' ש' ז"ל (פורסם במאגרים, 25.12.07); תמ"ש 45880/06 נ.ר. נ' א.ר. (פורסם במאגרים, 30.11.10); תמ"ש 57626-11-11 י.א. ואח' נ' א. ואח' (פורסם במאגרים, 6.9.16); ת"ע (ת"א) 51045-10-12 פלונים נ' אלמוני (פורסם במאגרים, 19.11.13)), כך שאין יסוד משפטי לטענת הבת לפיה אין לתובע עילה להגשת התובענה על אחת כמה וכמה בנסיבות ענייננו בהן העברת המתנה ללא תמורה נעשתה בסמוך למועד בו הוכרזה האם כחסויה ובשים לב לטענות התובע אודות העדר גמירות דעת האם להתקשר בהסכם המתנה ופגמים ברצון וכן אודות התנהלות בניגוד לצוואת האב וחוסר תום לב בהעברה, אשר יש לבררן לגופן.

 

בשולי הדברים אציין כי פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ הנתבעת (עמ"ש 14981-04-11 ובע"מ 2035/13) אינם רלוונטיים לענייננו. במקרה הנ"ל, נדונה בקשה לסילוק על הסף של תביעה שהגישו יורשים פוטנציאליים על פי צוואה של משיבה משנת 2007 (אשר לימים הוכרזה כחסויה) כנגד תוקפו של מסמך צוואה שערכה לאחר מכן בשנת 2008, בעודה בחיים. בפסקי הדין נקבע כי יש לסלק את התביעה על הסף שכן לא ניתן לדון בצוואתו של אדם שהינו בחיים ואף משיקולים מדיניות משפטית אין להתיר תביעות כאמור. אלא שבענייננו, בניגוד לפסקי הדין לעיל, התביעה היא כנגד פעולה שעשתה האם בחייה והושלמה (במאובחן מתביעה שהיתה מוגשת כנגד תוקפה של צוואת האם שלא היתה מתקבלת), ועניינה ביטול העברת זכויות שמוקנות לתובע על פי צוואת האב שקוימה ובשים לב למכלול הטענות לרבות פגמים ברצון האם להענקת הזכויות והתנהלות בחוסר תום לב, אין מניעה לבררן כעת ולא לאחר אריכות ימיה ושנותיה של האם, שאז מטבע הדברים עלול להיווצר קושי ראייתי רב לבירור התביעה.

 

אשר על כן, אני קובעת כי לתובע קמה זכות תביעה להגשת תביעה זו. 

בטלות העברת הזכויות מחמת אי כשירות האם:

 

כאמור, היסוד להשתכללות הסכם המתנה הוא גמירות דעתם של המתקשרים בו, והמבחן להתקיימותה של זו הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי ומשקל מכריע יינתן לכוונת המתחייב בחוזה המתנה. בענייננו, טענת התובע היא שהאם חתמה על מסמכי העברה בהעדר כשירות משפטית לעשות כן, ומבלי שהבינה את תוכנם, כלומר מבלי שהשתכללה גמירות דעתה לביצוע העסקה. נפנה, איפוא, לבחינת טענה זו.

 

הכלל הוא כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). בנסיבות אלו, נטל השכנוע להוכחת אי כשירותה של האם במועד החתימה על מסמכי המתנה והעדר גמירות דעתה להתקשר בהסכם מתנה מוטל על כתפי התובע בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. יצוין, כי גם אם היו מתקבלות טענותיו של התובע בסוגיית העברת נטל הבאת הראיות על הבת, אזי מדובר היה לכל היותר בהעברת נטל הבאת הראיות בלבד, במאובחן מנטל השכנוע שהיה ונותר על התובע. כידוע נטל השכנוע נבחן בסופו של הליך ולאחר בחינת מכלול הראיות.

 

דא-עקא, בענייננו, התובע כמי שמוטל עליו נטל השכנוע להוכחת העדר רצון חופשי וגמירות דעת מטעם האם להתקשר בעסקת מתנה ובכלל כך אי כשירות האם במועד החתימה על הסכם המתנה, הניח תשתית ראייתית חסרה ולמעשה הסתמך אך ורק על המסמכים שהוגשו לתיק האפוטרופסות, חוות דעת רפואיות שהגישה הבת ומסמכים רפואיים שפורטו במסגרת דו"ח האפוטרופסית לרכוש שהוגש ביום 17.12.14 בא"פ 37909-11-13. בהקשר זה אציין כי הגם שניתן צו נרחב לגילוי מסמכים רפואיים (ר' החלטה מיום 7.1.16) לא הוגשו לתיק מסמכים רפואיים למעט המסמכים הנ"ל.

 

לגופו של עניין, מעיון במסמכים הרפואיים והתסקירים שהוגשו, עולה כי במועד בו נחתמו המסמכים נשוא עסקת המתנה מצבה הבריאותי והפיזי של האם היה בעייתי וירוד. להלן פירוט הממצאים העולים מהמסמכים הרפואיים:

 

ביום 10.3.12 האם נפלה בביתה וטופלה בבית החולים "תל השומר" ומשם הועברה למחלקה סיעודית בבית האבות "בית ג'". ביום 10.9.12 שוב נפלה האם ושברה את רגלה ונותחה בבית החולים "תל השומר". לאחר הניתוח פיתחה האם מספר סיבוכים רפואיים שגרמו לירידה תפקודית ניכרת שלה, אך בהדרגה, מצבה השתפר והיא הועברה למחלקה שיקומית.

 

ביום 4.11.12 נערכה חוות דעת רפואית ראשונה על ידי ד"ר גורביץ (הוגשה על ידי הבת), לצורך מתן מענה לשאלה האם מצבה הנפשי והמנטלי של האם מאפשרים לה לחתום על מסמך משפטי מסוג ייפוי כוח נוטריוני. במסגרת חוות דעתו קובע ד"ר גורביץ כי האם ענתה לכל השאלות לעניין, גילתה התמצאות מלאה בזמן ובמקום ובכל המתרחש סביבה, ידעה לומר מה התאריך, מהו היום בשבוע, חודש ושנה וכן התמצאה בנסיבות הביקור ואמרה כי היא מעוניינת לתת ייפוי כוח לבתה. האם הבינה את המשמעות וההשלכות של הפעולה המשפטית במתן ייפוי כוח לבת והיא נתנה נימוקים סבירים להחלטתה ובין היתר ציינה כי הקשר שלה עם הבת הוא קשר חזק יותר מאשר עם הבן. ד"ר גורביץ מצא כי בבדיקה קוגניטיבית (מיני מנטל) קיבלה האם את הציון 25/30.

 

ביום 15.1.13 נערכה חוות דעת שנייה על ידי ד"ר גורביץ (הוגשה על ידי הבת), בה התבקש לבדוק את מצבה הנפשי והקוגניטיבי של האם ואת עמדתה בנוגע לצוואה שחתמה עליה לפני כ-3 שנים. ד"ר גורביץ מצא כי האם מבינה את השאלות, עונה לעניין, מתמצאת בזמן ובמקום באופן תקין לחלוטין. במסגרת בדיקה זו מציין ד"ר גורביץ כי האם זוכרת את הצוואה עליה חתמה לפני כשלוש שנים ועל פיה היא מבקשת כי כל חסכונותיה ודירתה יעברו לבתה. עוד מציינת האם את הקשר הרופף עם הבן והקשר ההדוק עם הבת. עוד מצא ד"ר גורביץ כי לא נעשה כל שינוי במבחן המיני מנטל שערך לאם.ב

 

יום 4.2.13 נערך תסקיר סעד (עו"ס גב' מירי נתיב) במסגרת הבקשה הראשונה למינוי אפוטרופוס שהגיש הבן לעיל. במסגרת התסקיר ציינה פקידת הסעד כי האם "ידעה לענות על כל שאלותיי. ידעה את שנת לידתה, מסרה את שם בעלה ז"ל ושמות ילדיה. ספרה לי מה עושה בתה. דווחה ששני ילדיה מבקרים אותה. ידעה לדווח כיצד התגלגלו הדברים כך שנאלצה להגיע לסידור מוסדי. מודעת לכך שבתה מתגוררת בדירתה ומתעקשת שהיא זו שהסכימה לכך. מודעת לכך שאחזקתה בבית האבות ממומנת מכספי הבטוח הסיעודי שלה ... במסגרת הכנת התסקיר ובשיחה עם גב' א' ח', התרשמתי מאישה צלולה לחלוטין. היא שמעה לראשונה ממני על התביעה שהגיש בנה. נעלבה מהרצון להפוך אותה לחסויה. עמדה על כך שהיא רוצה לסייע לבתה ולכן אפשרה לה להתגורר בדירתה. יודעת שיש לה כרגע מקורות מימון מספיקים לצורך תשלומי בית האבות".

יודגש, כי למרות כל האמור לעיל, ציינה פקידת הסעד בסיום תסקירה כי "".

 

בדו"ח האפוטרופסית לרכוש מיום 17.12.14 לעיל צוין כי ביום 5.6.13 נערך מסמך רפואי על ידי ד"ר מרינה חייקין (לא הוגש לתיק) ממנו עולה כי פגשה את האם בשל פניה שהגיעה אליה על ידי רופא בית האבות בו שוהה האם. ד"ר חייקין מציינת כי מצבה הנפשי של האם אינו מאוזן, לא רגועה, באי שקט פסיכומוטורי, לא ישנה טוב (מתעוררת מוקדם וצורחת), מצב רוחה ירוד, בוכה הרבה. בנוסף, בבית האבות התרשמו מירידה קוגניטיבית. ד"ר חייקין ציינה כי האם שיתפה פעולה באופן חלקי, ניסתה להתחמק מתשובות הקשורות למצבה הקוגניטיבי ועל כן היא לא הצליחה לבצע את המבחן מיני מנטל באופן מלא, אבל יש רושם שמדובר בירידה קוגניטיבית. כן מציינת ד"ר חייקין כי לאם קשיי שמיעה והדבר מקשה על ביצוע הבדיקה. במסמך זה צוין כי על סמך בדיקה אחרת שנעשתה לאם ביום 3.3.13 נקבע כי קיימת ירידה קוגניטיבית במצבה של האם, כך שהיא קיבלה תוצאה במבחן מיני מנטל של 19/30.

 

ביום 22.8.13 (שלושה ימים לפני החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה) נערכה חוות דעת שלישית על ידי ד"ר גורביץ (הוגשה על ידי הבת), אשר נדרש לבדוק את מצבה הנפשי של האם ויכולתה הקוגניטיבית לחתימה על מסמכי העברת הדירה על שם הבת והוא מצא כי למרות שהיא חולה סיעודית עם שיטיון התחלתי קל ולמרות שישנה ירידה במבחן מיני מנטל שערך לה שעומד על 22/30 אין כל מניעה שתחתום על מסמכים אלו.

 

בדו"ח האפוטרופסית לרכוש לעיל, צוין כי ביום 24.2.14 נערך מבחן מיני מנטל נוסף לאם ממנו עולה כי אינה זוכרת באיזו עונה של השנה מדובר, אינה זוכרת את התאריך ומתקשה להתבטא ועל כן היא קיבלה את הציון 11/30.

 

ביום 5.9.14 נערך תסקיר סעד נוסף (עו"ס רונית מימרן) במסגרת הבקשה השנייה למינוי אפוטרופוס שהגיש הבן לעיל. במסגרת התסקיר כותבת פקידת הסעד בין היתר כי "בביקור שלי במחלקה בה שוהה גב' א', ראיתי קשישה ישובה על כיסא גלגלים. /באי שקט, לא הסכימה לשתף איתי פעולה, ביקשה רק ללכת למיטה, סירבה לדבר איתי ולבסוף אמרה שהיא תדבר רק בנוכחות בתה ... בביקור נוסף שערכתי בבית האבות, הפעם בנוכחות הבת, היא שוב סירבה לשוחח איתי, סירבה לשתף פעולה, חזרה על אותו משפט שוב ושוב, היתה באי שקט ולדברי הצוות בבית האבות – היא בדרך כלל במצב הזה, לא משתפת פעולה מסוגרת בתוך עצמה". על כן, ולאור מצבה הבריאותי והתפקודי של האם, קבעה העו"ס כי האם אינה מסוגלת לדאוג לעצמה ולנהל את ענייניה. עוד הוסיפה העו"ס כי כאשר שאלה את האם אם היא מבינה את המונח אפוטרופוס היא התחילה לצעוק וביקשה שתפסיק לדבר על כספים. העו"ס כאמור המליצה על מינוי אפוטרופוס לאם.

 

כנלמד, במועד החתימה על מסמכי העברה ללא תמורה (25.8.13) היתה האם בהתדרדרות קוגניטיבית (וזאת, אף על פי חוות דעתו של ד"ר גורביץ מיום 22.8.13 לעיל). כמו כן, קיימים מסמכים רפואיים מוקדמים (מיום 3.3.13 ו-5.6.13) שנערכו על ידי ד"ר חייקין מהם עולה כי כבר בתקופה הזו אובחנה האם כסובלת מהדרדרות קוגניטיבית, אי שקט, חוסר איזון, מצב רוח ירוד, בעיות שינה, ועוד ואף אבחון של מבחן מיני מנטל של  19/30. עם זאת, חרף מצבה הבריאותי והפיזי הלקוי של האם, לא הוגשה כל ראיה פוזיטיבית כי מצבה הקוגניטיבי של האם לא אפשר לה לחתום על מסמכי העברה ללא תמורה ו/או מה היה מצבה נכון למועד החתימה על מסמכים אלו, קרי ביום 25.8.13. הלכה למעשה, לתיק בית המשפט צורפה חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר גורביץ מיום 22.8.13, קרי שלושה ימים לפני החתימה על הסכם המתנה, בו נכתב באופן מפורש כי האם מסוגלת להעריך את רכושה ולהבין את ההשלכות של העברת הזכויות על הנכס וכן ניתן אישור על ידי ד"ר גורביץ לאם "לחתום על מסמך משפטי הקשור ולהעברת הזכויות על דירתה". התובע בחר שלא לחקור את ד"ר גורביץ על מסמך זה ולעמת אותו עם כל התמיהות והתהיות שהציג במסגרת סיכומיו וכן עם ההמסמכים הרפואיים המוקדמים בזמן ועל כן, בהעדר כל מסמך רפואי סמוך יותר למועד החתימה על מסמכי המתנה המעיד כי האם לא היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית להתקשר בהסכם המתנה, די במסמך זה על מנת לשלול את הטענה בדבר אי כשרותה של האם נכון למועד עריכת מסמכי המתנה.

 

לכל האמור יש להוסיף כי התובע לא עתר למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט על מנת להוכיח את טענתו בנוגע לאי כשרות האם וחרף זאת ניתח באופן עצמאי את ממצאי חוות הדעת והמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק. כמו כן, התובע אשר ביקש כאמור צו לקבלת מלוא המסמכים הרפואיים הסתפק בחוות הדעת ובמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק ומבלי שהגיש כל מסמך פוזיטיבי מטעמו. לא זו אף זו, התובע לא הביא עדים חשובים אשר יכולים היו לשפוך אור על מצבה הקוגניטיבי והנפשי של האם בעת החתימה על מסמכי העברת הזכויות ללא תמורה כגון: עו"ד שערך את תצהירי העברה, רופאים אשר טיפלו באם, ד"ר גורביץ שנתן את שלושת חוות הדעת, פקידת הסעד, עדים נוספים וכו'. הלכה פסוקה היא כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שתהא לטובתו ואם נמנע הנתבע מהבאת ראיה, אשר לפי תכתיב השכל הישר היתה תורמת לגילוי האמת, יש להניח כי ראיה זו היתה פועלת לרעתו (יעויין, למשל, בע"א 465/88 הבנק למימון נ' סלימה, פ"ד מה (4) 655). בענייננו, משנטל השכנוע להוכחת סוגיית אי כשירות האם מוטל על התובע ומשהתובע נמנע מלהביא ראיות מהותיות שיש בהן כדי להוכיח את טענותיו, יש לזקוף התנהלות זו לחובתו.

​

מתי תחשב השפעה להשפעה בלתי הוגנת?
 

למרות מצבה הבריאותי הירוד של האם והיותה בהידרדרות קוגניטיבית במועד עריכת מסמכי העברת הזכויות במתנה לידי הבת (וייתכן אף קודם לכן) והגם שהמסמכים הרפואיים שצורפו מעוררים ספקות ותמיהות אודות יכולותיה הקוגניטיביות והבריאותיות לערוך עסקת מתנה, משהוגשה חוות דעת רפואית בסמוך למועד החתימה על הסכם המתנה מיום 22.8.13 אשר לא נסתרה באופן פוזיטיבי ומקצועי על ידי מומחה רפואי אחר – לא שוכנעתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי האם לא היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית לחתום על הסכם המתנה, ועל כן, אני דוחה טענה זו.

בטלות העברת הזכויות מחמת השפעה בלתי הוגנת:

 

השפעה בלתי הוגנת עניינה ניצול יתרון פסיכולוגי הנעוץ באמון או בתלות של צד אחד במשנהו, באופן המונע מהצד הנתון להשפעה להפעיל שיקול דעת עצמאי. אם הצד בעל ההשפעה מנצל את מעמדו ואת תלותו של הצד האחר, באופן שהוא מפיק לעצמו או לצד שלישי יתרון בלתי הוגן על דרך קבלת דבר בעל ערך, ניתנת הפעולה לביטול על ידי הצד שפעל תחת אותה השפעה בלתי הוגנת.

 

דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת טבועה בדיני ירושה (סעיף 30 לחוק הירושה) ואולם, על פי דעת מלומדים רבים, ראוי כי עיקרון זה של דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת יחול "על כל מקרה שבו נרכשת השפעה ומשתמשים בה לרעה, שבו שם אדם את מבטחו באחר והלה מאכזבו" (ד. פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט, עמ' 1031).

 

באופן דומה, על אף שחוק החוזים אינו כולל בין הוראותיו הוראה מפורשת המאפשרת ביטול חוזה עקב "השפעה בלתי הוגנת", מלומדים רבים תומכים בהחלת דני ההשפעה הבלתי הוגנת ושאיבתם מדיני הירושה אף על דיני החוזים ובמיוחד לגבי דיני המתנה המהווים בעיקרם חוזה חד צדדי בו מעניק צד דבר למשנהו ללא תמורה (ראו: מ.א. ראבילו, על מתנה ועושק, מחקרי משפט י', תשנ"ג – 1993, עמ' 183, ועוד). גם בפסקי דין רבים יושמה הגישה התומכת בקליטת עילת ההשפעה הבלתי הוגנת במקרה של הענקות חד צדדיות ומתנות (לענין זה, ראה: ע"א 236/84 עזבון המנוחה הלל יפה נ' קלצ'קין, פ"ד מ"ה (5) 13; ע"א 1612/03 גרינפלד נ' בן צבי ואח' פ"מ תשס"ג (1) 835; ת.א. (ת"א) 2114/08 פנינה שפיגל נ' ריקי שחם-רביצקי (פורסם במאגרים, 6.10.15); תמ"ש (ת"א) 10310/08 י.כ. נ' ד. ג. (פורסם במאגרים, 25.10.10); תמ"ש (כ"ס) 27977-06-10 מ.י נ' א.ע. (פורסם במאגרים, 27.6.12)).

​

המבחנים לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת

​

השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 התווה ארבע אבני דרך שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בענייני צוואות, ואלו הם: מבחן התלות והעצמאות – האם המצווה בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית; מבחן התלות והסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. חשיבות מיוחדת נודעה בהקשר זה לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים; מבחן קשרי המצווה עם אחרים –ככל שיתברר, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה; מבחן נסיבות עריכת הצוואה – ככל שמעורבות הנהנה בעריכת הצוואה גבוהה יותר כך יש יותר סיכוי לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה. אשר לשימוש במבחנים הללו, נקבע כי די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

 

הנטל להוכחת הטענה כי הענקה מסוימת נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת מוטל לשכמו של הטוען לכך בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (י. קדמי, על הראיות, חלק 3, 1275; ע"א 190/68 י. סוטיצקי נ' יהודית קלינברוט, פ"ד כב (2) 138). ואולם, נקבע בפסיקה חריג לכלל זה לפיו במקרים בו מוכחת תלות יוצאת דופן ששררה בין המעניק לנהנה עשוי נטל הראיה לסתור חזקה זו לעבור לשכמו של הנהנה (דנ"א 1516/95 לעיל), אך נטל השכנוע נותר כל כולו על שכמו של מי שטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת (ובענייננו המבקש לבטל את המתנה) והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמתנה ניתנה שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת.

​

נטל ההוכחה:

 

במקרה דנן, שוכנעתי כי בין הבת לאם התקיימו יחסי תלות מיוחדים. במועד החתימה על מסמכי המתנה (ואף בתקופה שלפני כן ואחרי כן) שימשה הבת כ"אפוטרופוס בפועל" על האם ובהמשך אף מונתה על ידי בית המשפט כאפוטרופא על גופה של האם. כן ניתן לומר כי בנוסף ליחסי התלות בין האם לבת התקיימו ביניהן גם יחסי אמון, האם סמכה מאוד על הבת בכל העניינים היומיומיים לרבות בניהול העניינים הכלכליים, הכספיים והבריאותיים שלה.

 

הבת עצמה העידה כי לאחר שהאם נפלה לראשונה בחודש מרץ 2012 היא היתה בקשר יום יומי איתה ומאחר שבית האבות היה קרוב לביתה, היתה מגיעה לשהות עמה מידי יום ולעיתים  3-4 פעמים בשבוע (עמ' 19 לפרוט' 4.1.18, ש' 1-5). כן הבת העידה כי לאחר שהאם נפלה ואושפזה בבית האבות היא העניקה לה יפוי כוח בלתי חוזר ומאז היא מנהלת עבורה את כל העניינים הכלכליים (עמ' 33, ש' 30-33). כן אישרה הבת כי נהגה ללוות את האם לכל הרופאים המטפלים ואף הפגינה בקיאות רבה בכל ענייניה הרפואיים של האם לפרטי פרטים.

 

בהקשר של דיני ירושה, נקבע כי מקום שמוקמת החזקה שבעובדה בדבר השפעה בלתי הוגנת בשל קיומם של יחסי תלות ו/או אמון מיוחדים, עובר נטל הראיה על שכמו של התובע לצורך סתירת חזקה זו. יפים לעניין זה דברי כב' השופט שוחט בספרו פגמים בצוואות (מהדורה שנייה), תשס"א-2001, כדלקמן:

 

"החזקה העובדתית בדבר קיומה של "השפעה בלתי-הוגנת" קיימת גם באותם מקרים בהם מתקיים דפוס יחסים מיוחד בין המצווה לנהנה היוצר מעצם קיומו חשש ליחסי תלות העלולים להביא את המצווה לכתיבת צוואה לטובת הנהנה מחמת השפעה בלתי-הוגנת המופעלת עליו. זוהי כאמור הקטגוריה השניה של השפעה בלתי-הוגנת וגם לגביה, כחזקה עובדתית, יש לעניות דעתנו לאמץ את הכלל של העברת נטל הבאת הראיות לסתור ולא את נטל השכנוע" (עמ' 235).

 

בנסיבות אלו, היות הבת "אפוטרופוס למעשה" של האם והיותה מנהלת את כל העניינים הכלכליים, הכספיים והבריאותיים של האם ברמה היומיומית לצד קיומם של יחסי אמון מיוחדים ביניהן מהווים את התשתית לקיומה של חזקה שבעובדה בדבר השפעה בלתי הוגנת. במצב דברים זה, עובר נטל הראיה על כתפי הבת לסתור קיומה של חזקה זו, אלא שהבת לא הצליחה לסתור חזקה זו. יצוין, כי גם אם הנטל הראיה בהיבט זה (לצד נטל השכנוע שמוטל ממילא על הבן) היה מוטל כל כולו על הבן, שוכנעתי כי בנסיבות העניין, הבן הרים את הנטל להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת של הבת על האם, כמפורט בהרחבה להלן.

​

עורך דין צוואות 

​

משרד עורכי דין צוואות וירושות אושיק אליהו מטפל ומתמחה בכל תחומי הירושות, הגנה על צוואה, בקשה לצו ירושה, עריכת צוואות באופן מקצועי אשר יבטיח את קיום הצוואה, נא צור קשר, עורך דין צוואות ממשרדנו יחזור אליכם בהקדם.