אחריות בעל רכב לתאונה

אחריות של בעל רכב בתאונת דרכים

 

כל בעל רכב בישראל בשלב כזה או אחר, ירצה למכור את רכבו, האם כדי להתחדש ברכב חדש או לעבור לתחבורה חלופית, אך לשם העברת הבעלות ברכבו לאחר יש לידע גם את המדינה, במקרה זה את משרד הרישוי, בעלי רכבים רבים, דוחים או מייחסים את העברת הבעלות במשרד הרישוי חשיבות שולית.

​

אך מה שבעלי הרכב לא יודעים כי יש לכך חשיבות עצומה, האחת קניינית והשנייה היא שבמקרה של תאונה בין נפגע רכוש או אדם אחר גופנית יכול אותו בעל רכב שהתמהמה ולא להעביר בעלות ברכבו במשרד הרישוי, להיות מובטח מאוד, כאשר תגיע לפתחו תביעה בסך של מאות אלפי שקלים, שהוא מבחינתו לא קשור אליה בכלל.

​

כל חושב בעל הרכב, אך במקרים רבים בית המשפט חושב אחרת לגמרי, וכך גם המחוקק בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, סעיף 9 לחוק קובע, כי לנפגע או לקרנית בתאונת דרכים יש את הזכות לפנות ולתבוע גם את בעלי הרכב הרשומים גם את המחזיקים וגם את הנהג הפוגע.

 

במילים אחרות די יהיה על התובע להוכיח מהם הבעלים של הרכב הרשום, ואז בהגשת התביעה, יהיה על הבעלים הרשום להוכיח כי רישומו הינו פורמלי בלבד, ואין לו כל חזקה או בעלות ישירה על הרכב הפוגע.

​

יצוין כבר בשלב זה כי יש לבדוק ולבחון כל מקרה לגופו, ושינה חשיבות קריטית לפנות לייעוץ מקצועי עלי ידי עורך דין תאונות דרכים שזה יבחין בדיוק האם יש אחריות על בעלי הרכב לתאונה כלומר ייצוג משפטי נכון ובזמן הנכון יכול להסיר את המשקולת הכבדה שמונחת על בעל רכב, כאשר כל התנהלות אחרת עשויה לחייב אותו בסכום משמעותי. 

​

כך לדוגמא בית המשפט תיק בו טענה בעלת רכב, כי רישום הרכב במשרד הרישוי על שמה הינו פורמלי בלבד, ואף חזרה על קביעות בית המשפט כי בעלות במשרד הרישוי הינה דקלרטיבית בלבד, ואין לחייבה על הנזקים שבגרמו בשעת תאונה עם הרכב, לא כך חשב בית המשפט שעה שקבע כי היא הייתה לא פחות מאדישה למצב שעלול להתרחש, והיה על בעלת הרכב, במקרה זה הנתבעת, לדעת בדיוק מי היה הנהג ברכב שפגע והסב נזק לתובע, על בעל רכב לנקוט פעולות על מנת לברר מי הנהג ברכבו ולא לפעול באדישות.

​

דוגמא נוספת לכך לחיוב בעל רכב שכלל לא היה הנהג בתאונה, ניתן לראות בפסק הדין שניתן במחוזי בו חייב בית המשפט אשר הפחית את האחריות שלו מ50% ל25% אך בקביעתו זו אמר בית המשפט כי בעל רכב לא יכול לחמוק מאחריות בשעת תאונה ונזקים לרכב אחר.

​

1.           לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת גלית אוסי - שרעבי) מיום 24/11/14 בת.א. 165967-09.

 

2.           ענייננו בתביעת שיבוב על סך 67,962   ₪ בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת (להלן: "כלל") למבוטחה עקב תאונה מיום 18/8/08.

              התביעה הוגשה על ידי כלל נגד שמעון דבש (להלן: "דבש") ונגד רפאל גרוס (להלן גם: "גרוס" או "המערער").

דבש שלח הודעת צד ג' לגרוס.

 

3.           קביעה שיפוטית ולפיה דבש היה אחראי לתאונה ניתנה עוד ביום 12/9/11 בפסק דין חלקי בשאלת האחריות – פסק דין אשר ניתן על ידי כב' השופטת פליגלמן.

 

4.           הליך בירור הנזק וכן שאלת אחריותו של גרוס כלפי כלל וכן נושא היחסים בין הנתבעים לבין עצמם במסגרת ההודעה לצד ג', נדון בפני כב' השופטת אוסי – שרעבי.

נשמעו בפניה עדויות דבש, גרוס, מר צביקה גור – בן דודו של גרוס אשר קישר בין דבש לגרוס.

כמו כן העיד בנו של גרוס – מר מרדכי גרוס.

 

5.           בפסק הדין נקבע, כי ביחס לכלל יש לקבל את התביעה במלואה כנגד דבש.

              התביעה נגד גרוס נדחתה במלואה.

              לא נפסקו הוצאות באשר לדחיית התביעה נגד גרוס ולא נכתב, כי גרוס אינו זכאי להוצאות.

פסק הדין שותק בעניין זה.

 

באשר להודעת צד ג':

התקבלה הודעת צד ג' אשר שלח דבש לגרוס באופן שבו נקבע, כי גרוס ישפה את דבש בשיעור של 50% מהסכום שחויב דבש לשלם לכלל.

כמו כן חויב גרוס לשלם לדבש הוצאות ושכר טרחה כפי שנקבע.

 

מכאן הערעור שלפני.

 

6.           הערעור הוא בגין שני רכיבים עיקריים:

              (א)         באשר לכלל:

נקבע, כי בית משפט קמא שגה כאשר לא פסק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למרות שתביעת כלל ביחס לגרוס נדחתה במלואה.

 

(ב)          באשר לדבש:

                             נטען, כי שגה בית משפט קמא כאשר חייב את גרוס לשלם תשלום כלשהו לדבש.

 

 

 

 

 

 

 

7.           פסק דינו של בית משפט קמא:

מפסק הדין עולה, כי דבש טען בין היתר, כי גרוס הבעלים של הרכב מסר לו את הרכב לשם מכירתו.

דבש לא ידע שאין לרכב כיסוי ביטוחי מפני נזקי רכוש.

דבש יידע את גרוס בדבר התרחשות התאונה וגרוס שלח הודעה למבטחת שלו אודות אירוע התאונה.

דבש שלח את הודעת צד ג' לגרוס בטענה ולפיה הוא הסתמך על דבריו ולפיהם קיים ביטוח תקף לרכב במועד התאונה ואמלא מצג זה הוא לא היה מסכים לנהוג ברכב עובר לתאונה.

 

גרוס טען, כי אינו אחראי כלל להתרחשות התאונה. החזקה ברכב נמסרה לדבש שהוא סוחר רכב על מנת שימכור את הרכב באזור עכו. גרוס הודיע לדבש לטענתו, כי אין לרכב ביטוח מפני נזקי רכוש ובית משפט קמא הגדיר זאת "ביטוח מקיף". (סעיף 3 לפסק הדין).

דבש הודיע לו כי יש ברשותו ביטוח כסוחר רכב ועל כן רשאי גרוס לבטל את כל פוליסת ביטוח החובה.

לאחר שהתרחשה התאונה הודיע דבש לגרוס, כי הוא האחראי לתאונה וביקש מגרוס לבדוק אצל המבטחת שלו, האם אכן יש לרכב ביטוח חובה בלבד.

גרוס הודיע לו שהוא יבדוק, האם בעצם הבקשה שלו למבטחת "לגרור" את פוליסת הביטוח המקיף לרכב אחר, בוטל גם ביטוח לנזקי רכוש צד ג' (להלן: "ביטוח צד ג'") לרכב שהיה מעורב בתאונה.

הסתבר, כי לרכב לא היה ביטוח צד ג'. גרוס טען, כי אין בדיווח שלו למבטחת כדי לבסס את טענת דבש ולפיה גרוס הודיע לו שלרכב ביטוח מקיף. גרוס העלה טענות כלפי דבש גם בנוגע לאופן מכירת הרכב על ידו.

 

לאחר שמיעת העדויות הגיע בית משפט קמא למסקנה ולפיה, במערכת היחסים שבין כלל וגרוס אין מקום לחייב אותו בכל סכום שהוא.

​

באשר להודעת צד ג':

ההודעה התקבלה בחלקה. דבש הצהיר, כי גרוס הודיע לו כי לרכב ביטוח מקיף. גרוס טען, כי הוא הודיע לדבש כי יש לרכב ביטוח חובה בלבד ודבש הציע לו לבטל ביטוח זה כיוון שיש לו "ביטוח סוחר".

לאחר שמיעת העדויות, הגיע בית משפט קמא לממצאים הבאים:

1)           לא הוכח כי דבש הציג בפני גרוס מצג כי הוא סוחר רכב מורשה או כי הרכב מבוטח במסגרת היותו סוחר. (סעיף 16 ו' לפסק הדין).

 

2)           התקבלה הצהרת דבש, כי גרוס הודיע לו שהרכב מבוטח מפני נזקי רכוש. כלומר – ביטוח צד ג'. (ראה סעיפים 3 ו-16 ט' לפסק הדין).

             

3)           נקבע, כי גרוס אכן סבר שלרכב יש ביטוח וסבר, כי למרות שהוא העביר את הביטוח המקיף מרכב זה לרכב החדש נותר עדיין הכיסוי מפני נזקי צד ג' בעינו, וחיזוק לכך נמצא גם בעדותו של דבש ולפיה כשהוא הודיע לגרוס על קרות התאונה, מסר לו גרוס כי מסמכי הביטוח נמצאים ברכב ואמר לו להתקשר לחברת הביטוח וגרוס אף הודיע מיידית על מקרה הביטוח למבטחת שלו ובתמלול של שיחה בין גרוס לנציגת המבטחת שלו, הוא אישר כי הוא ביקש לבטל את הביטוח המקיף אך לא התכוון שלא יהיה לו ביטוח צד ג'.

בית משפט קמא לא קיבל את טענת גרוס כי דבש הודיע לו שהוא רשאי לבטל את פוליסת הביטוח מטעמו בשל העובדה שיש לו ביטוח כסוחר רכב:

בית משפט לא מצא טעם בהודעה שכזו. אם אין כיסוי ביטוחי שכזה לדבש, מדוע שיודיע לגרוס שהוא רשאי לבטל את הביטוח שערך לרכב ולהותיר את דבש חשוף כשהוא נוהג ברכב לשם מכירתו עבור גרוס?

זאת ועוד – אם אכן היה אומר דבש לגרוס כי ניתן לבטל את הביטוח לרכב כיוון שקיים "ביטוח סוחר" לרכב, מדוע לא פעל גרוס לביטול פוליסת ביטוח החובה לרכב?

ואם אכן כטענת גרוס הוא אמר לדבש, שאין ביטוח לרכב, מדוע שדבש יפנה אליו לאחר התאונה וישאל אותו, אם לרכב יש ביטוח צד ג'? (גרוס הצהיר על כך שדבש פנה אליו לאחר התאונה).

​

4)           על סמך חומר הראיות נקבע, כי הוכח שגרוס הציג בפני דבש מצג לפיו הרכב אכן מבוטח. דבש הסתמך על מצג זה.

 

בסעיף 16 י"א לפסק הדין נכתב:

"הנתבע 2, כבעליו של הרכב, הוא בעל המידע המלא על היקף הביטוח החל עליו. חובתו היתה לוודא מהו היקף הביטוח שיש לרכב, ככל שנותר, לאחר שהעביר את פוליסת הביטוח לרכב החדש שרכש. היה על הנתבע 2 לצפות כי הנתבע 1 יסתמך על הצהרתו כי לרכב ביטוח בתוקף. אך סביר הוא כי אם הנתבע 1 היה יודע שנהיגתו ברכב איננה מבוטחת ובכך הוא צפוי לסיכון של תשלום פיצויים באם יגרום לתאונה בנהיגתו, היה נמנע מלנהוג ברכב. משמסר הנתבע 2 לנתבע 1 את הרכב ביצירת מצג כי לרכב ביטוח, גם אם מצג זה נמסר בתום לב, היה עליו להביא בחשבון כי יישא בנזק שייגרם כתוצאה מהשימוש ברכב ללא כיסוי ביטוחי". 

 

למרות זאת, נקבע כי אין מקום לחייב את גרוס בשיפוי מלא של דבש כיון שדבש הוא המעוול ואלמלא נהיגתו הרשלנית לא היתה נגרמת התאונה.

גם אם היה הרכב מבוטח, סביר כי בגין האחריות לתאונה היה דבש צריך לשפות את גרוס בגין נזקיו העקיפים עקב התאונה.

וכן "לנתבע 1 לא היתה היכרות מוקדמת עם הנתבע 2 , על מנת לבסס הסתמכות מלאה של הנתבע 1 על דברי הנתבע 2 באשר לשאלת קיומו של ביטוח לרכב והיקפו. מצופה היה כי הנתבע 1 לא יסתמך באופן מלא על הצהרת הנתבע 2 בדבר קיומה של פוליסת ביטוח רכוש לרכב ויבקש אסמכתא לענין זה. בייחוד כך הוא שעה שעיסוקו של הנתבע 1 במכירת רכבים ומטבע הדברים בקיאותו בהבחנה בין ביטוח מקיף לביטוח צד ג'. אם היה הנתבע 1 מברר לאשורה את סוגיית הביטוח החל על הרכב, מטבע הדברים היתה סברתו של הנתבע 2, כי לרכב ביטוח צד ג' בתוקף, מתבררת כשגויה".  (מתוך סעיף 16 י"ב שורות 19 – 27 לפסק הדין).

 

8.           לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל בחלקו כפי שיפורט:

א)          באשר לערעור ביחס לחברת כלל:

דין הערעור להתקבל.

בית משפט קמא דחה במלואה את התביעה אשר הוגשה נגד גרוס ובעניין פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין לא קבע דבר.

בסמכותה של הערכאה הדיונית שלא לפסוק לטובת צד הזוכה בתיק הוצאות ו/או שכר טרחת עורך דין אך יש צורך לנמק ולו בתמצית, מדוע למרות הזכייה במשפט, לא נפסקו הוצאות לטובת הצד הזוכה.

 

הלכה מושרשת היא, כי פסיקת הוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכה הדיונית, הרשאית להחליט אם לחייב בכלל בעל דין בהוצאות ולקבוע את סכום ההוצאות.

ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

ראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט עמית בע"א 6685/11 גריידי נ' הולצמן [פורסם בנבו] (ניתן ביום 4/7/12) בסעיף 5 ובאסמכתאות אשר צוינו שם וכן ע"א 8340/10 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל – משרד האוצר [פורסם בנבו] (ניתן ביום 30/1/13) בסעיף 23 לפסק הדין.

וכן רע"א 9009/14 אייל אבולפיה עו"ד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14/5/15 ע"י כב' השופט זילברטל – סעיף 9 להחלטה).

 

במקרה דנן, בית משפט קמא לא השתמש בסמכותו המסורה לו שלא לפסוק הוצאות למרות זכייתו של גרוס בתביעה ביחס לכלל, אלא לא התייחס כלל לנושא פסיקת ההוצאות במערכת היחסים שבין כלל לבין גרוס.

ב"כ כלל טען, כי במקרה שכזה היה צריך גרוס להגיש בקשה מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 שכן עסקינן ב"השמטה מקרית".

גם אם קיימת אפשרות מועדפת כזו, אין מניעה לטעון טענה של היעדר פסיקת הוצאות לחלוטין במסגרת ערעור על פסק דין.

בנסיבות שבהם נושא פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה ביחס לגרוס בתביעה הראשית לא עלה כלל בפסק הדין, אין באפשרותי לבחון את העניין לגופו.

​

סברתי, כי על מנת לקצר לצדדים את הדרך ולמנוע השבת התיק לבית משפט קמא, ובכך לחסוך גם מזמנו של בית משפט קמא, טוב יהיה אם בהסכמה אפסוק הוצאות על פי שיקול דעתי לפי טווח מוסכם עפ"י סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט.

ב"כ כלל ביקש לשמור על זכותו ולפיה נושא פסיקת ההוצאות ושכר טרחת עורך דין יוכרע על ידי הערכאה הדיונית אשר שמעה את התיק, התרשמה ממכלול ההתנהלות בתיק ומן הראוי שהיא זו אשר תכריע בעניין.

בנסיבות אלו, וכיוון שבפסק הדין לא נאמר דבר בנוגע לפסיקת ההוצאות / אי פסיקת הוצאות במערכת היחסים שבין גרוס וכלל, מתקבל הערעור במובן זה שבו מוחזר העניין,  על מנת שינתן פסק דין משלים בכל הקשור לפסיקת הוצאות ושכר טרחת במערכת היחסים שבין כלל וגרוס.

 

ב)           באשר לערעור ביחס לקבלת הודעת צד ג':

דין הערעור להתקבל בחלקו.

המערער טוען, כי גם על פי הממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית משפט קמא, יש לקבל את הערעור.

הוא מפנה לסעיף 13 לפסק הדין אשר נכתב במערכת היחסים שבין כלל לבין גרוס, שם כתבה כב' השופטת במפורש כי "ממילא אין בעצם היות הנתבע 2 בעליו של הרכב כדי לחייבו באחריות להתרחשות התאונה...".

אם כך הדבר, לטענתו, אזי  קביעה זו לא יכולה להתהפך על סמך הבטחה או "מצג" כאילו קיים ביטוח מקיף כדי להכניס את המערער כאחראי לתאונה.

המערער טען, כי לא ניתן לייחס לו רשלנות שהובילה לקרות התאונה בכל מצב גם אם מקבלים את הממצאים העובדתיים של בית משפט קמא. (למרות שהוא אינו מסכים לאותם ממצאים).

על מנת להוכיח חבות בנזיקין, יש להוכיח קיום חובת זהירות, הפרתה, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.

במקרה דנן, לטענת המערער, לא התקיים שום יסוד ובוודאי שאין קשר סיבתי בין קרות התאונה לבין ההסתמכות הנטענת של דבש.

 

בהודעת הערעור נטענו טענות ביחס לממצאי מהימנות ואמינות וממצאים עובדתיים אליהם הגיעה הערכאה הדיונית ואני סבורה כי אין להתערב בממצאים עובדתיים אלה.

 

מושכלות יסוד הוא כי אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה אליהם הגיעה הערכאה הדיונית  אלא במקרים חריגים ביותר, למשל כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם הנופל לשורשו של עניין או כאשר הטעות בולטת על פניה. (ראה לעניין זה: ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (סעיף 18 לפסה"ד), ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף ג'אן (סעיף 34 לפסה"ד) וע"א 7183/13, 4218/14 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (ניתן ביום 12/7/15 – סעיף 12 לפסק הדין).

             

המקרה דנן אינו נכנס לגדר החריגים הללו ועל כן, אצא מנקודת מוצא ולפיה על יסוד המצג של גרוס, סבר דבש כי הרכב מבוטח.

ברור שמצג זה אינו מהווה הצדקה זו או אחרת לקרות התאונה וגרוס אינו אחראי לעצם קרות התאונה מעצם בעלותו ברכב. חבותו בהודעת צד ג' אינה מעצם היותו בעלים של הרכב אלא חבותו היא בשל העובדה שעל בסיס הממצאים העובדתיים אליהם הגיעה הערכאה הדיונית, הסתמך דבש על כך, שהרכב מבוטח, ועל כן נסע ברכב מתוך ידיעה שהרכב מבוטח.

דבש לא טוען שהוא אינו אחראי לקרות התאונה אלא הטיעון שלו הוא בהיבט הכספי / שיבובי.

גם אם הוא אשם בקרות התאונה, אזי עסקינן בתאונת דרכים אשר נזקיה משולמים (או לפחות בחלקם) ללא קשר לשאלת האחריות לקרות התאונה על ידי חברת ביטוח ככל שקיים ביטוח.

בשל העובדה שהרכב לא היה מבוטח, נוצר מצב שבו היה צריך דבש לשלם מכיסו את הנזק שנגרם לרכב המבוטח על ידי כלל.

לפיכך, אינני מקבלת את טענת בא כוחו של גרוס ולפיה, נותק הקשר הסיבתי בין התנהלותו של גרוס (על פי ממצאי בית משפט קמא) ובין הנזק שנגרם לדבש.

קיים קשר סיבתי. על סמך המצג שהוביל להסתמכות, הנזק שנגרם לדבש הוא הסכום שהיה צריך לשלם לכלל במסגרת תביעת השיבוב.

​

יחד עם זאת, הטלת 50% אחריות על גרוס שלא נכח בעת קרות התאונה ולא גרם לתאונה, שעה שדבש היה אמור גם על פי פסק דינו של בית משפט קמא לבדוק בעצמו, אם קיימים מסמכי ביטוח ברכב ולא רק לסמוך על "מצג" בעל פה ולפיו הרכב מבוטח, היא הטלת אחריות בשיעור גבוה ביותר לטעמי.

לא ניתן לייחס אחריות שווה למי שנהג ברכב כאשר הוא אינו מבוטח ויכל בקלות יתרה לבדוק, אם יש ברכב מסמכי ביטוח, ולמי שהוא רק הבעלים של הרכב אשר אמר בעל פה כי לרכב יש ביטוח.

בעניין זה אציין, כי אני מודעת לכך, שגרוס אינו מאשר שהוא אמר דברים אלו. לטענתו, גרסתו של מר דבש איננה נכונה, אך כאמור, אינני סבורה כי במקרה דנן יש מקום להתערב בממצאים של הערכאה הדיונית אליהם הגיעה לאחר שמיעת העדויות באופן ישיר ובחינת  מכלול הנסיבות העולות מחומר הראיות.

לפיכך, גם אם מותירים את הממצאים העובדתיים בעינם, יש מקום להפחית את שיעור האחריות אשר הוטל על גרוס ל- 25% במקום 50% אשר נקבע בסעיף 19 לפסק דינו של בית משפט קמא.

סכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בבית משפט קמא יישארו בעינם.

 

9.           לסיכום:

א)          לאור האמור לעיל, דין הערעור אשר הוגש ביחס לכלל להתקבל כמפורט לעיל.

התיק יועבר לבית משפט קמא לצורך השלמת פסק הדין בעניין פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה במערכת היחסים שבין כלל וגרוס.

למותר לציין, שאין בהחלטתי זו משום קביעה כי גרוס זכאי לקבל הוצאות ושכר טרחה מכלל אלא משמעות הדברים היא, שבית משפט קמא יתן החלטה בעניין על פי שיקול דעתו וינמקה.

 

ב)           הערעור ביחס להודעת צד ג' שנשלחה על ידי דבש – מתקבל בחלקו באופן שבו במקום סכום המהווה 50% מהסכום הכולל כאמור בסעיף 19 לפסק דינו של בית משפט קמא, יעמוד הסכום על 25% מהסכום הכולל.

 

ג)            המערער הפקיד  פקדון בקופת בית משפט לצורך עיכוב ההליכים.

              לאור פסק דיני זה תחולט מחצית הפקדון ותועבר למשיב 1 באמצעות בא כוחו.

המחצית השניה של הפקדון תוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

 

ד)           באשר לערבון אשר הופקד על ידי המערער:

              לאור תוצאת פסק הדין, הערבון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

 

ה)           כיוון שהערעור התקבל רק בחלקו, ישא כל צד בהוצאותיו בערכאה זו.

 

ו)            המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

             

ניתן היום,  ח' תשרי תשע"ו, 21 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

​

חשיבות הפנייה לעורך דין תאונות דרכים

​

קצרה היריעה כדי לפרט את כל הסייגים וההגנות העומדות לבעלי רכב שברוב המקרים בתום לב לא העיבור בעלות ברכבם, לרוב מדובר על מקרים ותיקים סבוכים המחייבים ניתוח מעמיק ומקצועי על מנת להגיע לתוצאה המקסימלית לבעל הרכב יש מקרים רבים כאלה ללא ספק.

 

חשוב לציין כי נקודת המוצא של דיני הנזיקין  ופקודת הנזיקין בפרט , היא כי מי שחב בנזיקין, כלומר אחראי לנזק שנגרם הן ברכוש והן בגוף הוא המעוול עצמו, במילים אחרות הפוגע שנהג ברכב.

​

ולכלל זה יש חריגים אשר המחוקק והפסיקה הכירו בהם לדוגמא, עובד מעביד ושלוח על פי חוק השליחות.

 

ישנה חשיבות מכרעת בטיפול מקצועי בתיקים מסוג זה על ידי עורך דין המתמחה התאונות דרכים ונזיקין, התייעצות וניהול נכון של תביעה גם עם לא הועברה בעלות במשרד הרישיוי , יכולה להיות ההבדל בין תשלום של מאות אלפי שקלים לבין דחיית התביעה כנגד בעלי רכב  (זיכוי מלא).

​

​משרד עורכי דין אושיק אליהו, מתמחה בניהול תביעות ביטוח על כל הרבדים לרבות נזקי רכב, רכוש, נזקי גוף לרבות תאונות דרכים, משרדנו חרט על דיגלו מתן שירות, מקצועי, איכותי, וללא פשרות, כאשר כל לקוח מרגיש כי הינו הלקוח היחיד במשרדנו ומקבל יחסי אישי תוך ליווי הלקוח ועד לקבלת פיצוי מקסימלי. לחץ כאן.