פיצוי בשל פגיעת ראש : קפץ ראש ונפגע הרשות תשלם מיליון ש"ח לצעיר שקפץ קפיצת ראש בנחל הירדן ונפצע.
- 02.11.18 17:15
בית המשפט קיבל את תביעת רשות מקומית, בגין נזקי גוף שנגרמו לו לאחר שקפץ 'קפיצת ראש' לנהר הירדן בשטח טיילת פארק, וזאת מתוקף היותה בעלת החזקה, השליטה ויכולת הפיקוח באזור יקבל פיצוי בשווי מיליון ש"ח.
עניינו של פסק הדין:
כאשר מדובר בנכס מקרקעין שהוקנה למדינה על פי חוק, והיא אינה נוהגת בו מנהג בעלים, אין להטיל עליה אחריות נזיקית רק מכוח היותה בעלת הזכויות. בענייננו הוכח כי המדינה אינה מחזיקה בשטח הפארק. המועצה הינה זו שהכשירה את הפארק, מתחזקת אותו ואף שולטת ביכולת המבקרים להיכנס לשטח הפארק. על כן, לא הוכחה בענייננו עילה להטלת אחריות על המדינה אך משום היותה בעלת המקרקעין בהם אירעה התאונה.
חובת הזהירות המושגית והקונקרטית מושתת באופן ברור לפתחה של המועצה בלבד, אשר הייתה בעלת החזקה, השליטה ויכולת הפיקוח באזור הפארק בזמנים הרלוונטיים לתאונה.
מתוך פסק הדין:
פני תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר שקפץ 'קפיצת ראש' לנהר הירדן בשטח טיילת פארק שביל בן עמי.
התובע יליד 1.2.92, כבן 17 בעת התאונה, תושב קרית שמונה.
לדבריו, ביום התאונה הגיע עם חברים לטיילת שביל בן עמי, כהרגלם שנים רבות. עם הגעתו מיד קפץ קפיצת ראש לנהר , אולם במהלכה קיבל מכה בראשו ונחבל בצווארו. התובע הועבר לקבלת טיפול רפואי וספג נזק רפואי וכספי לא מבוטל. התובע סבור כי יש להשית את האחריות להתרחשות התאונה לפתחם של הנתבעים, יחד ולחוד.
מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות של התובע, אמו, אביו וחבריו - מתן ינאי, עומר סילוק, ירין חסין, עידן שפשה מרדכי פרץ, ביטון לידן, שי כהן, אפיק ביטון ותום לוי.
ביום 9.10.16 נשמעו ראיות הצדדים.
העדים עומק סילוק, שי כהן ותום לוי לא הופיעו לדיון ולכן תצהיריהם אינם מהווים ראיה בתיק. יתר עדי התובע נחקרו בדיון האמור.
הנתבעות סבורות כי דין התביעה כנגדם להידחות. לדידן, נסיבות התרחשות התאונה אינן כטענת התובע. אולם, אף אם תתקבל גרסתו לנסיבות ההתרחשות, אין בנסיבות אלה בכדי להשית את החבות לפתחן ואף היקף הנזק לו טוען התובע אינו סביר. הנתבעת מס' 1 (להלן – המדינה) הגישה הודעה לצד ג' כנגד הנתבעת מס' 2 (להלן – המועצה).
מטעם המועצה נשמעה עדותו של מר אבי גור, אשר היה מנהל מחלקת רישוי ופיקוח במועד הרלוונטי.
מטעם הנתבעת מס' 3 (להלן – רשות הניקוז) נשמעה עדותו של מר רן מולכו.
תחילה נפרוס את טענות הצדדים ולאחר מכן נדון בטענות שבמחלוקת כסדרן.
תמצית טענות הצדדים
התובע
1. אזור הפארק נחזה כמקום רחצה לכל דבר ועניין, כאשר אנשים רבים רוחצים בו וקופצים למים. הנתבעות היו מודעות לכך אולם לא נקטו באמצעי הזהירות המינימליים הנדרשים. זאת אף שהותקנו בפארק שלטים עם הוראות ואיסורים שונים .
2. נהר הירדן מוגדר כמקום רחצה על פי חוק, אף כי אינו מקום רחצה מוכרז. מדובר על מקום רחצה חסר סטטוס.
3. המדינה אחראית לשלום הרוחצים הן מתוקף היותה בעלת המקרקעין והן מתוקף אחריות משרד הפנים על פי חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן – חוק הרחצה).
4. המועצה אחראית בהיותה מקימת הפארק, אחראית על תחזוקת הפארק ועל שלום המבקרים בו.
5. רשות הניקוז אחראית כגוף המוסמך להכשיר את שטח נהר הירדן לצרכי נופש וספורט וכן לדאוג לשילוט ולמתן אחריות למבקרים בשטח הפארק.
הנתבעת מס' 1 (המדינה)
6. עצם בעלותה הערטילאית של המדינה במקרקעין אינה מטילה עליה אחריות כלפי המבקרים במקרקעין, כאשר המדינה לא תפסה חזקה במקרקעין, כמו בענייננו.
7. לפני הגשת התביעה בהליך זה, לא הוצגה לפני המדינה ראיה בדבר מסוכנות אזור הפארק או נהר הירדן במקטע זה. גם בהליך זה לא הוכיח התובע כי מדובר במקום מסוכן.
8. המועצה היא זו שתכננה והקימה את הפארק. היא המחזיקה והמפעילה של הפארק ודואגת לקיומו של פיקוח באזור הפארק. היא זו ששולטת על הגישה למקטע הנהר באזור הפארק. בנוסף, למועצה אחריות כללית על הנעשה בתחומה מכח הדינים על פיהם היא פועלת. לפיכך, ככל שקיימת חובת זהירות כלפי התובע, היא חלה כלפי המועצה בלבד.
9. לא ניתן להטיל על המדינה חובת זהירות עקב הסמכות השלטונית של משרד הפנים לפקח על תחזוקת מקומות הרחצה. מדובר על הפעלת סמכות שלטונית שאין לה סטנדרטים ברורים, ומבחינת מדיניות אין לבסס על אופן הפעלת סמכות זו ובת זהירות. מה גם שממילא אופן הפעלת הסמכות חל ביחסים שבין המדינה למועצה בלבד ולא כלפי האזרח.
10. גם אם השילוט במקום יצר ציפייה מצד התובע לפיקוח מצד המדינה או הסתמכות על קיומו של פיקוח כאמור, הרי שהדבר אינו מקים את יחסי 'השכנות' הדרושים לצורך הטלת אחריות על המדינה, בפרט שעה שהמועצה היא אשר החליטה על תוכן השילוט ודאגה להציבו במקום. המדינה אינה מציבה שלטים במקומות המוחזקים על ידי הרשות המוניציפלית.
11. גדת נהר הירדן באזור הפארק לא הוכרזה על פי חוק כמקום רחצה. לא הוכח כי יש מקום להכריז עליה כמקום רחצה או לחלופין כמקום אסור לרחצה. הכרזה מעין זו מבוססת על פניה מטעם הרשות המוניציפלית, כאשר בענייננו הוכח כי המועצה לא ראתה מקום להכרזה מעין זו. בהיעדר פניית הרשות ובהיעדר אינדיקציה אחרת לצורך בהכרזה כלשהי, אין מקום לומר כי המדינה התרשלה בכך שלא הכריזה על האזור כמקום מותר או אסור לרחצה.
12. הסכנה היחידה שהוכחה בהליך היתה אופן התנהלות התובע, אשר בחר לקפוץ ראש לאזור בו המים עכורים ורדודים. מדובר בהסתכנות מרצון אשר יש בה בכדי להטיל על התובע אחריות מלאה לנזקיו.
לפני תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר שקפץ 'קפיצת ראש' לנהר הירדן בשטח טיילת פארק שביל בן עמי.
התובע יליד 1.2.92, כבן 17 בעת התאונה, תושב קרית שמונה.
לדבריו, ביום התאונה הגיע עם חברים לטיילת שביל בן עמי, כהרגלם שנים רבות. עם הגעתו מיד קפץ קפיצת ראש לנהר , אולם במהלכה קיבל מכה בראשו ונחבל בצווארו. התובע הועבר לקבלת טיפול רפואי וספג נזק רפואי וכספי לא מבוטל. התובע סבור כי יש להשית את האחריות להתרחשות התאונה לפתחם של הנתבעים, יחד ולחוד.
מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות של התובע, אמו, אביו וחבריו - מתן ינאי, עומר סילוק, ירין חסין, עידן שפשה מרדכי פרץ, ביטון לידן, שי כהן, אפיק ביטון ותום לוי.
ביום 9.10.16 נשמעו ראיות הצדדים.
העדים עומק סילוק, שי כהן ותום לוי לא הופיעו לדיון ולכן תצהיריהם אינם מהווים ראיה בתיק. יתר עדי התובע נחקרו בדיון האמור.
הנתבעות סבורות כי דין התביעה כנגדם להידחות. לדידן, נסיבות התרחשות התאונה אינן כטענת התובע. אולם, אף אם תתקבל גרסתו לנסיבות ההתרחשות, אין בנסיבות אלה בכדי להשית את החבות לפתחן ואף היקף הנזק לו טוען התובע אינו סביר. הנתבעת מס' 1 (להלן – המדינה) הגישה הודעה לצד ג' כנגד הנתבעת מס' 2 (להלן – המועצה).
מטעם המועצה נשמעה עדותו של מר אבי גור, אשר היה מנהל מחלקת רישוי ופיקוח במועד הרלוונטי.
מטעם הנתבעת מס' 3 (להלן – רשות הניקוז) נשמעה עדותו של מר רן מולכו.
תחילה נפרוס את טענות הצדדים ולאחר מכן נדון בטענות שבמחלוקת כסדרן.
תמצית טענות הצדדים
התובע
1. אזור הפארק נחזה כמקום רחצה לכל דבר ועניין, כאשר אנשים רבים רוחצים בו וקופצים למים. הנתבעות היו מודעות לכך אולם לא נקטו באמצעי הזהירות המינימליים הנדרשים. זאת אף שהותקנו בפארק שלטים עם הוראות ואיסורים שונים .
2. נהר הירדן מוגדר כמקום רחצה על פי חוק, אף כי אינו מקום רחצה מוכרז. מדובר על מקום רחצה חסר סטטוס.
3. המדינה אחראית לשלום הרוחצים הן מתוקף היותה בעלת המקרקעין והן מתוקף אחריות משרד הפנים על פי חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן – חוק הרחצה).
4. המועצה אחראית בהיותה מקימת הפארק, אחראית על תחזוקת הפארק ועל שלום המבקרים בו.
5. רשות הניקוז אחראית כגוף המוסמך להכשיר את שטח נהר הירדן לצרכי נופש וספורט וכן לדאוג לשילוט ולמתן אחריות למבקרים בשטח הפארק.
הנתבעת מס' 1 (המדינה)
6. עצם בעלותה הערטילאית של המדינה במקרקעין אינה מטילה עליה אחריות כלפי המבקרים במקרקעין, כאשר המדינה לא תפסה חזקה במקרקעין, כמו בענייננו.
7. לפני הגשת התביעה בהליך זה, לא הוצגה לפני המדינה ראיה בדבר מסוכנות אזור הפארק או נהר הירדן במקטע זה. גם בהליך זה לא הוכיח התובע כי מדובר במקום מסוכן.
8. המועצה היא זו שתכננה והקימה את הפארק. היא המחזיקה והמפעילה של הפארק ודואגת לקיומו של פיקוח באזור הפארק. היא זו ששולטת על הגישה למקטע הנהר באזור הפארק. בנוסף, למועצה אחריות כללית על הנעשה בתחומה מכח הדינים על פיהם היא פועלת. לפיכך, ככל שקיימת חובת זהירות כלפי התובע, היא חלה כלפי המועצה בלבד.
9. לא ניתן להטיל על המדינה חובת זהירות עקב הסמכות השלטונית של משרד הפנים לפקח על תחזוקת מקומות הרחצה. מדובר על הפעלת סמכות שלטונית שאין לה סטנדרטים ברורים, ומבחינת מדיניות אין לבסס על אופן הפעלת סמכות זו ובת זהירות. מה גם שממילא אופן הפעלת הסמכות חל ביחסים שבין המדינה למועצה בלבד ולא כלפי האזרח.
10. גם אם השילוט במקום יצר ציפייה מצד התובע לפיקוח מצד המדינה או הסתמכות על קיומו של פיקוח כאמור, הרי שהדבר אינו מקים את יחסי 'השכנות' הדרושים לצורך הטלת אחריות על המדינה, בפרט שעה שהמועצה היא אשר החליטה על תוכן השילוט ודאגה להציבו במקום. המדינה אינה מציבה שלטים במקומות המוחזקים על ידי הרשות המוניציפלית.
11. גדת נהר הירדן באזור הפארק לא הוכרזה על פי חוק כמקום רחצה. לא הוכח כי יש מקום להכריז עליה כמקום רחצה או לחלופין כמקום אסור לרחצה. הכרזה מעין זו מבוססת על פניה מטעם הרשות המוניציפלית, כאשר בענייננו הוכח כי המועצה לא ראתה מקום להכרזה מעין זו. בהיעדר פניית הרשות ובהיעדר אינדיקציה אחרת לצורך בהכרזה כלשהי, אין מקום לומר כי המדינה התרשלה בכך שלא הכריזה על האזור כמקום מותר או אסור לרחצה.
12. הסכנה היחידה שהוכחה בהליך היתה אופן התנהלות התובע, אשר בחר לקפוץ ראש לאזור בו המים עכורים ורדודים. מדובר בהסתכנות מרצון אשר יש בה בכדי להטיל על התובע אחריות מלאה לנזקיו.
סיכומם של דברים
סך הפיצוי לתובע בגין הנזק שספג בעקבות התאונה יועמד על סך 1,785,000 ₪.
מסכום זה יש לנכות אשר תורם וכן התקבולים שהועברו מאת המוסד לביטוח לאומי והעומדים על סך 387,794 ₪ לפי חוות דעת אקטוארית מיום , 9.8.15. משוערך להיום סך של 383,000 ₪, במעוגל.
אשר על כן אני מורה כדלקמן:
התביעה נגד נתבעות 1 ו -3 נדחית.
התובע יישא בהוצאות משפט מתונות לנתבעות אלה בשיעור 9,000 ₪,לכל אחת מהנתבעות.
בהתאמה, נדחית גם ההודעה לצד ג' אם כי בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.
התביעה נגד נתבעת 2 מתקבלת והיא תשלם לתובע סך של 867,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ובתוספת שכר טרחת עו"ד בסכום של 150,000 ₪.
הסכומים ישולמו לתובע עד ליום 10.9.17 שלאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
עורך דין נזיקין
עורך דין אושיק אליהו מתמחה בדיני רשלנות ומייצג מבוטחים ונפגעים הן בתביעות גוף והן בתביעות רכוש . עו"ד אושיק אליהו מטפל במלוא ההליכים הנדרשים לצורך מימוש זכויות מבוטחים ונפגעים לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף ורכוש. משרד עורכי דין אושיק אליהו בעל ניסיון בייצוג וניהול הליכים בבית המשפט, עד לקבלת תוצאה מקסימלית.
ליצירת קשר וייעוץ: